לאקוסטיקה של חדר ההאזנה השפעה מכרעת על תהליך שחזור הצליל, זאת יודעים כולם.
כשנאמר על חדר שהאקוסטיקה שלו טובה, הכוונה היא בד”כ לכך שניתן לשמוע בו “יותר את הרמקול ופחות את החדר”.
“לשמוע פחות את החדר” אין משמעו “לא לשמוע כלל את החדר” (זמן הדהוד קצר מדי גורם לצליל המשוחזר להישמע יבש וחסר חיים), אלא לשמעו במידה, ז”א לשכך את תהודותיו בתחום הדיסקרטי ולהשיג זמן הדהוד אופטימאלי בתחום הסטטיסטי.
לשם כך ננקטים לעיתים צעדים מרחיקי לכת, כגון ציפוי הקירות והתקרה במשככי צליל אשר ממירים לחום את האנרגיה האקוסטית שבגלי הקול.
עד כמה הדבר מועיל? בתחום הדיסקרטי ספק אם בכלל. הגלים בתחום זה ארוכים ו”מתעלמים” ממשככי צליל, אלא אם עוביים מגיע לסדר גודל של מטרים.
בתדרים שמעל 2000 הרץ קיים כבר ממילא שיכוך מספיק בשל מבנה החדר והריהוט שבו, כך שמשככי צליל יביאו לשיכוך יתר בטרבל ויעשוהו “חסר חיים”.
בתחום 400-2000 הרץ נדרש בד”כ שיכוך נוסף מעבר לזה שמעניק החדר, אבל קשה לשכך את תדרי הביניים מבלי “לנגוע” בתדרים הגבוהים. החיים קשים!
אולי ניתן לטפל בגורם במקום בסימפטום, ז”א באופי האינטראקציה שבין הרמקול לחדר במקום בחדר עצמו.
למשל, באמצעות הפחתת עכבתו האקוסטית של הרמקול ניתן להפחית את מידת עירורם של אופני החדר, ובאמצעות כיווניות בתחום הבאס ניתן לעורר פחות מהם מלכתחילה וגם, “על הדרך”, להפוך את בעיית שיכוך החסר (הדהוד היתר) בתדרי הביניים לאקוטית פחות.
בתחום הסטטיסטי נוח לדמות את הצליל המוקרן מרמקול לאור המוקרן מפנס.
אם אזור חשוף של קיר “מואר” בצליל ומחזירו בעוצמה משמעותית אל נקודת ההאזנה (כמו ראי המחזיר אור), אפשר לרפדו בחומר משכך צליל (המשול לצביעת הראי בשחור) או לצפותו בחומר מפזר צליל (המשול לחספוס פני הראי).
לעיתים קרובות מספיקה תלייתה של תמונה ב”אזור המואר” כדי להשיג את התוצאה המבוקשת.
מידת הארתו של אזור זה או אחר של הקיר תלויה בכיווניות הרמקול, אשר מצידה תלויה בסוג הרמקול, בצורתו, בדרייברים ובמסנן ההצלבה.
תחום התדרים הבעייתי ביותר הוא זה הדיסקרטי, ובחדר ממוצע מדובר בתדרים שמתחת ל- 200 הרץ.
כיווניות הרמקול ועכבתו האקוסטית קובעות אלו מאופניו של החדר יעוררו ובאיזו מידה.
הרמקול הארגזי מתפקד בתדרים נמוכים כמונופול אקוסטי, ז”א הוא מפזר באס לכל הכיוונים ועכבתו האקוסטית גבוהה.
בשל כך הוא מעורר את מרב האופנים, ואם יוצב בפינה של החדר תיגבר עוצמת העירור.
עירור אופני החדר מביא לתחושה שעוצמת הבאס גבוהה יותר, אבל היא באמת כזו רק בתדרי תהודה “נבחרים” ולכן פוגעת קשות באחידותה של היענות התדר.
במקביל פוחתת אמינות השחזור מסיבה נוספת, חשובה אף יותר:
דעיכת האנרגיה האצורה בתהודה, איטית בהרבה מדעיכתה בהקלטה המושמעת.
עקב כך ממשיך החדר “להחזיק את הצליל” וגורם לבאס “להימרח” בזמן ולאבד מדיוקו.
הרמקול הפתוח מתפקד בתדרים נמוכים כדיפול אקוסטי , ז”א הוא מפזר באס בעיקר קדימה ואחורה ועכבתו האקוסטית נמוכה.
בשל כך הוא מעורר פחות אופנים, ואם יוצב בפינת החדר אז גם במידה מועטה.
רוב האנשים רגילים כבר כל כך לבאס התהודתי של הרמקול הארגזי, עד שהם חושבים שכך הוא אמור להישמע.
הבאס ה”סטרילי” של הדיפול נשמע לכן מעט מוזר בתחילה, אך כשמתרגלים אליו מבינים שהוא פשוט מדויק יותר.