מי אנחנו מוצרים מציאות וידאו סטודנטים סקי צור קשר

 

אקוסטיקת חדר
לאקוסטיקה של חדר ההאזנה השפעה מכרעת על תהליך שחזור הצליל, זאת יודעים כולם. כשנאמר על חדר שהאקוסטיקה שלו טובה, הכוונה היא בד"כ לכך שניתן לשמוע בו "יותר את הרמקול ופחות את החדר".
"לשמוע פחות את החדר" אין משמעו "לא לשמוע כלל את החדר" - זמן הדהוד קצר מדי גורם לצליל המשוחזר להישמע יבש וחסר חיים, אלא לשמעו במידה, ז"א לשכך את תהודותיו בתחום הדיסקרטי ולהשיג זמן הדהוד אופטימאלי בתחום הסטטיסטי.
לשם כך ננקטים לעיתים צעדים מרחיקי לכת, כגון ציפוי הקירות והתקרה במשככי צליל הממירים לחום את האנרגיה האקוסטית שבגלי הקול. עד כמה הדבר מועיל? בתחום הדיסקרטי ספק אם בכלל. הגלים בתחום זה ארוכים ו"מתעלמים" ממשככי צליל, אלא אם עוביים מגיע לסדר גודל של מטרים.
בתדרים שמעל 2000 הרץ קיים כבר ממילא שיכוך מספיק בשל מבנה החדר והריהוט שבו, כך שמשככי צליל יביאו לשיכוך יתר בטרבל ויעשוהו "חסר חיים".
בתחום 400-2000 הרץ נדרש בד"כ שיכוך נוסף מעבר לזה שמעניק החדר, אבל קשה לשכך את תדרי הביניים מבלי "לנגוע" בתדרים הגבוהים. החיים קשים!
אולי ניתן לטפל בגורם במקום בסימפטום, ז"א באופי האינטראקציה שבין הרמקול לחדר במקום בחדר עצמו.
למשל, באמצעות הפחתת עכבתו האקוסטית של הרמקול ניתן להפחית את עוצמת עירורם של אופני החדר, ובאמצעות האחדת כיווניותו לרוחב כל הספקטרום ניתן לעורר פחות מהם מלכתחילה, וגם להפוך את בעיית שיכוך החסר (הדהוד היתר) בתדרי הביניים לאקוטית פחות.
בתחום הסטטיסטי נוח לדמות את הצליל המוקרן מרמקול לאור המוקרן מפנס. אם אזור חשוף של קיר "מואר" בצליל ומחזירו בעוצמה משמעותית אל נקודת ההאזנה (כמו ראי המחזיר אור), אפשר לרפדו בחומר משכך צליל (המשול לצביעת הראי בשחור) או לצפותו בחומר מפזר צליל (המשול לחספוס פני הראי). לעיתים קרובות מספיקה תלייתה של תמונה ב"אזור המואר" בכדי להשיג את התוצאה המבוקשת.
מידת הארתו של אזור זה או אחר של הקיר תלויה בכיווניות הרמקול, התלויה מצידה בדרייברים, במסנן ההצלבה ובצורת הרמקול.

תחום התדרים הבעייתי ביותר הוא זה הדיסקרטי. בחדר ממוצע מדובר בתדרים שמתחת ל- 200 הרץ.
כיווניות הרמקול ועכבתו האקוסטית קובעות אלו מאופניו של החדר יעוררו ובאיזו מידה.
הארגז האטום וארגז הרפלקס מתפקדים בתדרים נמוכים כמונופול אקוסטי, ז"א הם מפזרים באס לכל הכיוונים ויש להם עכבה אקוסטית גבוהה. בשל כך הם מעוררים את מרב האופנים, ואם יוצבו בפינה של החדר תיגבר עוצמת העירור. עירור אופני החדר מביא לתחושה שעוצמת הבאס גבוהה יותר, אבל היא באמת כזו רק בתדרי תהודה "נבחרים" ולכן פוגעת קשה באחידותה של היענות התדר. במקביל פוחתת אמינות השחזור מסיבה נוספת, חשובה אף יותר לדעתי: דעיכת האנרגיה האצורה בתהודה, איטית בהרבה מדעיכתה בהקלטה המושמעת. עקב כך ממשיך החדר "להחזיק את הצליל" וגורם לבאס "להימרח" בזמן ולאבד מדיוקו.
הרמקול הפתוח מתפקד בתדרים נמוכים כדיפול אקוסטי , ז"א הוא מפזר באס בעיקר קדימה ואחורה ויש לו עכבה אקוסטית נמוכה. בשל כך הוא מעורר פחות אופנים, ואם יוצב בפינת החדר אז גם במידה מועטה.
רוב האנשים רגילים כבר כל כך לבאס התהודתי של הרמקול המונופולי, עד שהם חושבים שכך הוא אמור להישמע. הבאס ה"סטרילי" של הדיפול נשמע לכן מעט מוזר בתחילה, אך כשמתרגלים אליו מבינים שהוא פשוט מדויק יותר.
כיווניות הרמקול ותגובת החדר
כשאנו מאזינים לרמקול בתוך חדר, אנו שומעים את צלילו הישיר אשר מגיע אל אוזנינו בנתיב הקצר ביותר, וגם את הצליל העקיף אשר נגזר מכיווניות הרמקול והמגיע אל אוזנינו בעטייה של תגובת החדר, ז"א תהודותיו, הדהודיו, וההחזרות מקירותיו ומהאובייקטים שבו. שני הצלילים האלה, הישיר והעקיף, "רוכבים זה על זה" ומשפיעים כאחד על גוון הצליל, על תזמונו, ועל אשליית מיקומם במרחב של מקורות הצליל המוקלטים.
נובע מכך שלכיווניות הרמקול ישנה השפעה על הצליל המתקבל גם כאשר המאזין יושב מול הרמקול, ובמיוחד אם הוא יושב רחוק, כיוון שאז הוא שומע "פחות את הרמקול" ו"יותר את החדר".

המונופול והדיפול הם שני מקורות צליל שונים זה מזה באופן בסיסי. אומנם, בגרסתם האידיאלית נראים שניהם כמעטפת כדורית קטנה, אבל במקרה המונופולי המעטפת פועמת ובמקרה הדיפולי היא רוטטת קדימה ואחורה. המונופול מקרין צליל לכל הכיוונים באופן אחיד, ואילו הדיפול מקרינו בעיקר קדימה ואחורה ובאופן הולך ופוחת לצדדים. בהצגה תלת ממדית נראה דפוס ההקרנה של המונופול ככדור המקיף אותו (תמונה), ואילו זה של הדיפול נראה כשני כדורים הצמודים לחזיתו ולאחוריו (תמונה). המונופול "מאיר" את החדר בכל הכיוונים, ולכן לאקוסטיקת החדר השפעה מכרעת על הצליל המתקבל. הצליל נהדף מכל עבר ועובר תוך כך תהליך של מיצוע אקוסטי אשר הופכו נעים לאוזן, אבל במחיר מיסוכו של הצליל הישיר.
רמקולים סגורים מתפקדים כמונופולים רק בתחום הבאס בו גודלם הפיזי קטן יחסית לאורכי הגל. בתדרים גבוהים יותר הם הופכים כיווניים ומקרינים את הצליל בעיקר קדימה. התוצאה היא היענות הספק בלתי אחידה (גם אם היענות התדר מול חזית הרמקול אחידה), כאשר ההספק האקוסטי המוקרן לחלל החדר בתדרים הנמוכים גבוה בכ-10 דציבל מזה המוקרן בתדרים הגבוהים. היענות ההספק הבלתי אחידה ביחד עם עירורם המרבי של אופני החדר ומיסוכו המוחלט כמעט של הצליל הישיר, מקנים לרמקול הסגור את צלילו האופייני והאהוב על רבים. זוהי על כל פנים אינה הדרך לשחזור מדויק של צליל.
הרמקול הפתוח מתפקד בתדרים נמוכים כדיפול, ז"א הוא מקרין באס בעיקר קדימה ואחורה ובאופן הולך ופוחת לצדדים. כתוצאה מכך הוא נדרש להקרין לחלל החדר רק שליש מההספק האקוסטי שנדרש המונופול להקרין, בכדי להפיק אותו לחץ צליל מול הרמקול. משמעות הדבר היא שתרומת החדר לצליל המתקבל, ז"א עוצמת הצליל העקיף, פוחתת ב- 4.8 דציבל. המאזין שומע יותר את הרמקול ופחות את החדר.
למרות יתרונותיו, אין הדיפול זוכה לתפוצה רחבה בשל שטח ההקרנה הגדול הדרוש לו להפקתן של עוצמות צליל גבוהות בתדרים נמוכים. בעניין זה ישנו גם פרדוקס מובנה: ככל ששטח ההקרנה גדול יותר נמוך יותר התדר בו חדל הרמקול הפתוח לתפקד כדיפול, ז"א יש ללכת מראש על רמקול קטן בכדי ליהנות מהקרנה דיפולית גם בתדרים גבוהים יותר. משרעת רטיטה מרבית (Xmax) גדולה יותר תאפשר הקטנתו בהתאמה של שטח ההקרנה מבלי להפחית מעוצמת הצליל, ומבחינה זו עדיף הדרייבר הדינאמי (הרגיל) על פני הפאנל האלקטרוסטאטי שהינו בעל משרעת רטיטה מרבית מוגבלת. אבל, במבחן הליניאריות מנצח הפנל האלקטרוסטאטי. עולם של פשרות הוא עולם ההנדסה! ישנם כיום בשוק דרייברים דינאמיים מעולים שעיוותיהם כה נמוכים, עד שניתן אולי לטעון כי הם שקולים בליניאריותם לפאנל האלקטרוסטאטי. אני באופן אישי מעדיף עדיין את האלטרנטיבה האלקטרוסטאטית.

לסיכום, כיווניות הרמקול ועכבתו האקוסטית משפיעות על תגובת החדר, ז"א על המידה בה משחקת האקוסטיקה שלו תפקיד בצליל המתקבל. הגרוע ביותר מבחינה זו הוא הרמקול הסגור, עליו נמנים הארגזים האטומים, ארגזי הרפלקס והארגזים מעבירי הפס (בהם נתקלים פחות).
במקום טוב בהרבה ניצב הרמקול הפתוח הגדול, ובמקום הראשון ניצב הרמקול הפתוח הקטן.
מרחק ההדהוד
כשאנו מנתחים את התחום הסטטיסטי של תהודות החדר באמצעות זמן ההדהוד, אנו מעוניינים לגלות כמה צליל ישיר מגיע אל המאזין, וכמה צליל עקיף.
כשהמאזין מתרחק מהרמקול פוחת הצליל הישיר המגיע אליו, בעוד זה העקיף נשאר פחות או יותר כשהיה.
המרחק מחזית הרמקול שבו משתוות עוצמותיהם של הצליל הישיר והצליל העקיף נקרא "מרחק ההדהוד".
מרחק ההדהוד בחדר האזנה טיפוסי הינו קטן יחסית, 0.72 מ' עבור מונופול ו- 1.24 מ' עבור דיפול.
לשון אחרת, עבור עוצמה מסוימת של צליל ישיר מייצר הדיפול צליל עקיף שעוצמתו נמוכה ב- 4.7 דציבל מזה שמייצר המונופול. הפחתה זו בעוצמת הצליל העקיף מפחיתה משמעותית מאפקט המיסוך שמפעיל החדר על הצליל הישיר, ומאפשרת לדקויות הצליל להישמע ביתר בהירות. היא גם מפחיתה מתחושת "העמסת היתר" של החדר, המורגשת לעיתים קרובות במהלך קטעי מוזיקה דינאמיים המתגברים במהירות לעוצמות גבוהות.
זמן התגובה של החדר
הצליל העקיף המגיע אל המאזין מהווה את חותמתו האקוסטית של החדר. צליל זה מורכב מתהודות החדר בתחום הדיסקרטי, ומהדהוד החדר והחזרות צליל מקירותיו ורהיטיו בתחום הסטטיסטי.
להדהוד נדרש זמן להיווצר - Trise ולדעוך - RT60 (בדומה לתהודות החדר, מדובר באותה תופעה פיזיקאלית רק בתחום תדרים אחר). זמן היווצרותו של הדהוד ארוך בהרבה מהזמן הנדרש לצליל לפגוע באובייקט כלשהו בחדר ולחזור אל המאזין, ולכן אין ההדהוד "מספיק" למסך את ההחזרות. כאשר רהיט כלשהו בקרבת המאזין מתגלה כרפלקטור, ניתן לכסותו בחומר משכך או מפזר צליל ובכך לפתור את הבעיה. יש לזכור עם זאת כי מידה מסוימת של החזרות רצויה דווקא ומעניקה תחושה של מרחב אקוסטי מציאותי יותר.
דיפול גדול לעומת דיפול קטן
שחזור אמין של צליל בתוך חדר מעמיד את היענות ההספק של הרמקול כאחד הפרמטרים החשובים ביותר - ככל שהיא אחידה יותר דומה יותר הרכבו הספקטראלי של הצליל העקיף לזה של הצליל הישיר, והדבר מחזק אצל המאזין את תחושת האותנטיות. מבחינה זו עולה דיפול קטן מימדים על דיפול גדול מימדים, אך מצד שני הוא נדרש לרטיטות גדולות יותר בכדי להפיק עוצמת צליל נתונה, ולכן עיוותיו גבוהים יותר.
נשאלת השאלה מה חשוב יותר - היענות הספק אחידה המעניקה יתר אותנטיות, או רטיטות קטנות המעניקות יתר ליניאריות. התשובה תלויה בהרגלי ההאזנה של המשתמש - אם הוא נוהג להאזין בעוצמות גבוהות אז אין מנוס מדיפול בעל שטח הקרנה גדול, במחיר פגיעה באחידותה של היענות ההספק.
האזנה בקרבת הרמקול מפחיתה מהשפעתו של הצליל העקיף, ולכן גם מהשלכותיה של היענות הספק בלתי אחידה. היא גם מעניקה "בונוס" משמעותי של עוצמה. יתרה מכך, האזנה לרמקול גדול בקרבתו מציבה את המאזין ב"שדה הקרוב" - הטווח בו הרמקול "נראה" כמקור צליל בעל מימדים ולא כנקודה אקוסטית. אם הרמקול ארוך וצר, הוא מתפקד בשדה הקרוב כמקור צליל קווי (Line Source) ולכן כל הכפלה של המרחק ממנו מביאה להפחתה בת 3 דציבל בלבד בלחץ הצליל, לעומת השדה הרחוק בו "נראה" כל רמקול כמקור צליל נקודתי (Point Source) ומציית לכן לכלל המוכר של "מינוס שישה דציבל עם כל הכפלה של המרחק". תמונה.
סיכום
חדר האזנה אופטימאלי הוא זה המרוהט באופן קונבנציונאלי: שטיח, וילונות, ספה, ארון, שידה, תמונות וכולי. הניסיון לערוך לחדר "טיפול אקוסטי" עלול דווקא להזיק, למעט אולי הקיר שמאחורי המאזין. חשיבות רבה ישנה למערך האזנה סימטרי ולמרחק גדול מספיק בין הרמקולים והקירות ובין המאזין והקירות. השימוש ברמקול פתוח מפחית את השפעתו של החדר על הצליל המתקבל, במיוחד אם הרמקול קטן. אם הרמקול גדול, הפיתרון הוא האזנה בשדה הקרוב.