המונופול “מאיר” את החדר בכל הכיוונים, ולכן לאקוסטיקת החדר השפעה מכרעת על הצליל המתקבל.
הצליל נהדף מכל עבר ועובר תוך כך תהליך של מיצוע אקוסטי אשר הופכו נעים לאוזן, אבל במחיר מיסוכו של הצליל הישיר.

רמקולים סגורים מתפקדים כמונופולים רק בתחום הבאס בו גודלם הפיזי קטן יחסית לאורכי הגל.
בתדרים גבוהים יותר הם הופכים כיווניים ומקרינים את הצליל בעיקר קדימה.
התוצאה היא היענות הספק בלתי אחידה (גם אם היענות התדר מול חזית הרמקול אחידה), תוך שההספק האקוסטי המוקרן לחלל החדר בתדרים הנמוכים גבוה בכ-10 דציבל מזה המוקרן בתדרים הגבוהים.
היענות ההספק הבלתי אחידה ביחד עם עירורם המרבי של אופני החדר ומיסוכו המוחלט כמעט של הצליל הישיר, מקנים לרמקול הסגור את צלילו האופייני והאהוב על רבים.
זוהי על כל פנים אינה הדרך לשחזור מדויק של צליל.

הרמקול הפתוח מתפקד בתדרים נמוכים כדיפול, ז”א הוא מקרין באס בעיקר קדימה ואחורה ובאופן הולך ופוחת לצדדים.
כתוצאה מכך הוא נדרש להקרין לחלל החדר רק שליש מההספק האקוסטי שנדרש המונופול להקרין, בכדי להפיק אותו לחץ צליל מול הרמקול.
משמעות הדבר היא שתרומת החדר לצליל המתקבל, ז”א עוצמת הצליל העקיף, פוחתת ב- 4.8 דציבל.
המאזין שומע יותר את הרמקול ופחות את החדר.
למרות יתרונותיו, אין הדיפול זוכה לתפוצה רחבה בשל שטח ההקרנה הגדול הדרוש לו להפקתן של עוצמות צליל גבוהות בתדרים נמוכים.
בעניין זה ישנו גם פרדוקס מובנה: ככל ששטח ההקרנה גדול יותר נמוך יותר התדר בו חדל הרמקול הפתוח לתפקד כדיפול, ז”א יש ללכת מראש על רמקול קטן בכדי ליהנות מהקרנה דיפולית גם בתדרים גבוהים יותר.
משרעת רטיטה מרבית (Xmax) גדולה יותר מאפשרת הקטנתו בהתאמה של שטח ההקרנה מבלי להפחית מעוצמת הצליל.

לסיכום, כיווניות הרמקול ועכבתו האקוסטית משפיעות על תגובת החדר, ז”א על המידה בה משחקת האקוסטיקה שלו תפקיד בצליל המתקבל.
הגרוע ביותר מבחינה זו הוא הרמקול הארגזי, עליו נמנים הארגזים האטומים, ארגזי הרפלקס והארגזים מעבירי הפס (בהם נתקלים פחות).
במקום טוב בהרבה ניצב הרמקול הפתוח הגדול, ובמקום הראשון ניצב הרמקול הפתוח הקטן.